חגית אלמקייס היא אישה של מילים.
מיילדת שירים, מיילדת רוח,
מחזירה אנשים הביתה, אל עצמם.
אפשר היה לסיים את הפוסט הזה כאן. קצר ולעניין.
שיר אחרי הכל, מכוון לתמצות ודיוק.
אבל במסע שלי אחר ההשראה חשוב לי להבין לעומק מה מניע את חגית לפעול כפי שהיא פועלת.
בהיבט האישי שלי, פגשתי את תרגילי הכתיבה של חגית לראשונה במהלך המסע המשפחתי בעולם. כמה חודשים אחרי שהתחלתי לפרסם שירים בפייסבוק, הכניסה אותי חברה לקבוצת הנשים בפייסבוק, ״כותבות עם זאבים״, אותה חגית מנהלת. לא ידעתי לתוך מה אני נכנסת, אבל אותה חברה קלעה בול. גם כאן, כמו עם נתלי תמיר והצילום ( ראו בראיון כאן), הפכה חגית למורה שלי דרך הרשת, גם מבלי שידעה ומבלי שנפגשנו.
התאהבות מחודשת שלי בשירה, זמן פנוי ורצון להתבונן פנימה היו הקרקע הפורייה שאפשרה לתרגילי הכתיבה שלה להצמיח פרחים של תובנות, רגעי חסד של שיח עם עצמי ולחיזוק נקודת המבט המאפשרת לי להיות מי שאני כמו שאני כרגע, ללא שיפוטיות.
למי שלא מכיר, חגית היא מנחת סדנאות כתיבה אינטואיטיבית וביבליותרפיה וברחבי פרדס חנה היא כבר שם דבר. המשוררת חלי ראובן, שהשפיעה עליי רבות בכתיבתה הכנה והאופטימית, למדה אצל חגית וניכר כי תפיסות העולם שלהן משיקות ומהדהדות אחת את השנייה.
״הכתיבה היא חלק משמעותי מהחיים שלי עוד מאז שהייתי ילדה״, מספרת חגית, ״היא המקום שהייתי הולכת אליו, מפלט מקשיי היומיום, בית חם. לא היה לי חדר משלי בבית בו גדלתי ואני זוכרת את עצמי יושבת על הרצפה, בכל מקום וזמן שהייתי זקוקה, נסגרת בבועה משלי וכותבת. הרגשתי שמישהו מקשיב לי, שהנייר סופג הכל ושאני מוגנת״.
מיהו הער ומיהו הישן?
כאשר הגיעה לגיל בגרות בחרה ללמוד עבודה סוציאלית, כי רצתה מאד לטפל באנשים וכבר התקבלה ללימודים, אך פתאום שמעה שמכללת ספיר קיבלה אישור לפתוח מסלול ללימודי תקשורת ובחרה ללכת לשם, ״זה קרא לי לבוא״ היא מספרת.
עם סיום התואר מילאה תפקידים שונים בעולם התקשורת ובהדרגה חשה שזה לא מעניין אותה יותר, והחלה מחפשת משהו עבור הנשמה. בגיל 28 קנתה לעצמה מחברת ליום ההולדת וחזרה לכתוב בעט ופתאום הבינה שאיננה אוהבת עוד את מה שקורה בחייה.
״כשכתבתי, גיליתי את הפער שאני חיה בו, והבנתי שאני לא חיה כמו שאני רוצה לחיות, ומה שבניתי איננו מתאים עוד לרוחי. חיי היו נפלאים על נייר, אבל הרוח שלי הייתה רעבה. המפגש עם הכתיבה הגולמית עם העט על הדף היה הזרע של השינוי שהתרחש מאוחר יותר. פגשתי מחדש את הילדה שבתוכי וחזרתי הביתה. הבטחתי לעצמי שלא אפסיק לכתוב את עצמי לעצמי״.
הבחירה לכתוב את עצמה ולקרוא את האמת העולה מתוך המילים דורשת אומץ, זאת אני יודעת ככותבת. וחגית בחרה באומץ רב ללכת אחר ליבה, התפטרה מעבודתה, פרקה את נישואיה ויצאה לחפש את הדרך ״לצמצם את הפער בין איך שאני רוצה לחיות לאיך שאני חיה בפועל״, כדבריה. ״תמיד יהיה פער, אבל ברגע שאני מזהה איך אני צריכה לחיות ולא עושה את הצעד, הסבל גדל. בחרתי להפחית את רמות הסבל ולהגדיל את המרחב של הרוח, לתת יותר מקום לפנימי על פני החיצוני״.
איזו מנחה יכול בן אנוש להעניק לאלוהים?
חגית מנחה קורסים שנתיים בכתיבה אינטואיטיבית, תחת השם ״מסע במילים״ ובוגריה מספרים על תהליך משנה חיים ממש.
״הכתיבה היא כלי להיכרות שלי את עצמי״ היא מסבירה. ״גיליתי שיותר ממה שאני רוצה לכתוב, יש משהו שמבקש להיכתב מתוכי, ולדבר הזה אני רוצה להקשיב. לא מעניין אותי לכתוב מה שאני כבר יודעת, אלא לגלות תוך כדי תנועה, משהו שמשתרבב לו בלי שהחלק החושב יוכל לקלוט. שם טמון מפתח.״
את התהליך שעברה עם עצמה, היא מנחילה גם לתלמידיה, אותם היא מעודדת לכתוב קודם כל באופן שוטף ובלתי מבוקר. לאחר שנכתב מה שהיה צריך להיכתב אפשר גם להמשיך וליצור- לערוך, לגזור ולהדביק, לשנות . ״כל שיר יכול ליילד עוד עשרים שירים״, היא אומרת. ״לפעמים אני משחקת עם המילים, עורכת, משתעשעת. מעבירה סוף להתחלה, מפרקת לשניים, יוצאת מהדבר הראשוני שכתבתי והולכת לטייל עם המילים כי שם מתגלים לי הרבה דברים. לכל מילה יש תדר ואנרגיה חזקה ואני מאמינה בכוח של השפה״.
לאחרונה השתתפנו שתינו בסדנא של אמנית הקול והמילה ויקטוריה חנה, אשר הוסיפה ממדים רבים נוספים להבנתי את כוחה של השפה, את עוצמת הבריאה המתרחשת בכל אות ובכל מילה והמחישה לי שוב כמה חשובה היכולת והזכות שלנו לבחור אילו מילים אנחנו בוחרים להכניס אל חיינו. (על הסדנא הזו ועל יצירתה המרתקת של ויקטוריה חנה אפשר לקרוא בראיון שערכתי עמה כאן).
מהו האגם שללא הרף שב וחותר אל הארץ?
חגית מנחה סדנאות כתיבה כבר 13 שנה אך לדבריה רק לפני 6 וחצי שנים, כאשר החלה בלימודי פילוסופיה בבית הספר ״אקרופוליס החדשה בישראל״, העזה להגשים את הייעוד שלה, להתפטר מכל העבודות ולהיות עצמאית במאה אחוז, ״לעשות את הדבר שאליו נועדתי, להיות תלמידה וללמד כחלק מהעבודה שלי כתלמידה. אני עושה את זה דרך הכלי הכי מוכר לי ושעזר לי כל חיי. ״אקרופוליס החדשה״ היא כמו מקור המים שלי, מקור של חכמה. אני פוגשת את אפלטון וסוקרטס וגם הידנדואיזם ובודהיזם, אבל בעיקר פוגשת את עצמי״.
חגית מספרת כי היא שואפת לעזור לכל אדם להוציא את הטוב ביותר של עצמו, ועושה את התהליכים האלה קודם כל עם עצמה. ״אני כל הזמן מחפשת מה מדויק לי עכשיו. אני לא יודעת אם שנה הבאה יהיה שוב קורס 'מסע במילים'. עכשיו אני מרגישה שאני במקום הנכון, נהנית ללמוד וללמד, לשחק עם המילים, לראות אנשים חולמים ומגשימים את עצמם״.
לשוחח עם חגית זה כיף גדול והייתי יכולה ימים שלמים לשבת ולהחליף עמה מילים ורעיונות. חגית גם צלמת וציירת, ותענוג שגם צילומיה מעטרים את הפוסט הזה. היכולת שלה לראות את נפש האדם ניכרת בצילומיה כמו בסדנאותיה.
לפני סיום היא מבקשת שניתן יותר מקום לשירה ולא רק לסיפור האישי שלה. ולמרות שכבר כתבתי לא מעט, אני מקדישה עוד כמה מילים לאהבתה הגדולה של חגית, שהופכת אט אט להיות גם אחת מאהבותיי הגדולות.
״המקום של השירה עבורי זה מקום שבו אני יכולה לזקק חוויה רגשית גדולה״, מספרת חגית, ״חוויה שהרבה פעמים בדיאלוג אני לא מצליחה לבטא אותה, גם לא בדיאלוג הפנימי. ואז פתאום, מגיע שיר, לא בהכרח שלי, והוא נוגע בתמצית שהיא חוויה אנושית וזה נוגע בדיוק במה שמתרחש בתוכי״.
חגית מספרת שהרבה אנשים שואלים אותה מהי שירה והיא עונה שאין לדעתה תשובה חד משמעית. ״בסיפורת יש הרבה מילים ואילו בשיר לפעמים מישהו כותב ארבע שורות קטנות וזה בועט לך בבטן. לא כל שירה עושה את זה. בחוויה האישית שלי, שירה אמיתית נוגעת בי , בחלק גבוה, היא מעוררת בי את המקום אלוהי, מעוררת בי רגשות יותר גבוהים . שיר הוא לא משחק מילים, אלא משהו שנכתב מתוך מקום פנימי ונוגע במקום פנימי. זה מוריד את החיים מהמופשטות שלהם, מצליח להחזיק אותם.
שירה גם מביאה הרבה יופי, מוזיקליות, חריזה והכי חשוב, יש בשירה הרבה אמת״.
מהו רצוננו העמוק?
לפני שנה הוציאה חגית מדריך לתרגול כתיבה, סדנת כתיבה אישית המאגדת בתוכה 365 תרגילים, אחד לכל יום. אני כמובן רכשתי עותק ברגע ששמעתי שעומד לצאת כזה דבר לאוויר העולם, כי ידעתי, אחרי תרגילי הכתיבה השבועיים שהיוו לי השראה אדירה בטיול, שהספר הזה הוא נכס עבור כל כותב.
״הספר התחיל מצורך שלי ליצור לעצמי מסגרת. רציתי לפתוח שער למילים, שער לשירים, סיפורים ולמפגש של אדם עם עצמו והיומן פשוט מאפשר את ההנעה הזו. לא כל אחת יכולה להרשות לעצמה חדר משלה והחדר שלי זה הכתיבה - לא משנה איפה אני נמצאת, בדיוק כמו שכילדה הייתי נשכבת על הרצפה עם מחברת ועפרון ומיד הייתי נכנסת לבועה, לעולם אחר״.
רבים משיריי נכתבו בהשראת תרגיליה של חגית. אחד מהתרגילים האהובים עליה הוא יצירת דיאלוג עם טקסטים של משוררים אחרים. מניסיון אני אומרת, דברים מרתקים יכולים להתרחש כאשר אנו מרשים לעצמנו לשוחח עם כתביו של יוצר אחר. ראו כאן דוגמא משלי.
״אני משחקת במילים ובחיים, משתעשעת״, אומרת חגית. ״אנחנו כאן כדי לעשות את הדבר שמהנה לנו ולתת את המתנה הזו לעולם״. איזה כיף שזכיתי לקבל ממתנתה של חגית והראיון הזה הוא נקודה בשרשרת השראות שהיא.
שירה והשראה
כשביקשתי מחגית לבחור שיר אחד כהשראה, באופן טבעי היה לה לא פשוט, ולכן ביקשתי שתבחר במה שעולה בה ברגע זה. היא מיד נקבה בשמה של ללה, משוררת הודית אשר חיה בחבל קשמיר במאה ה-14. השיר, המופיע בספר "שיר ערום", שיצא בהוצאת חד קרן, צולל עמוק אל שאלות הקיום האנושי ונדמה שאפשר ללכת איתו ימים ארוכים, אולי חיים שלמים.
ארבע שאלות
מילים: ללה
תרגום: הדס גלעד
מיהו הער ומיהו הישן?
מהו האגם שללא הרף
שב וחותר אל הארץ?
איזו מנחה יכול בן אנוש להעניק לאלוהים?
מהו רצוננו העמוק?
התשובות:
המחשבה היא הישנה.
מי שמכיר בעצמו
את האל, הוא הער.
האגם הנעלם-תמיד
עשוי מתאבוננו,
התנודות הללו
הן דיבור והקשבה.
המנחה היחידה שתוכל להעניק לאלוהים
היא הרחבת התודעה.
ואחרונת הבקשות היא
להיות לאלוהים בדמות אדם.
על המשוררת:
באחורי כריכת הספר "שיר עירום" מאת ללה, כותבת המתרגמת הדס גלעד כך:
לָלָה נולדה בקשמיר בשנות העשרים של המאה הארבע-עשרה. האגדה על אודות חייה ושירתה עברה במסורת שבעל פה והתייחסויות רשמיות נמצאו רק כארבע-מאות שנה לאחר מותה. בתקופת חייה הצטלבו בקשמיר זרמים שונים של כמה מן התורות הרוחניות המרכזיות של המזרח. ללה לא השתייכה לאף אחת מהן. דרכה מאופיינת בחיפוש פנימי והתנסות חווייתית, ואינה מצייתת לדוֹגמה או לטקסטים קדומים.
להרחבת מעגלי החוויה:
דף הפייסבוק הפרטי של חגית
לפרטים ולרכישת יומן כתיבה אישי מסע במילים 365 ימים